חשמל מהרוח

נכתב על ידי: חנן עינב לוי

התשובה כידוע, נושבת ברוח. אבל איך שומעים אותה הכי טוב?
כשהתחלתי ב-2001 לשאול את השאלה הזו, מצאתי שבעולם אנרגיית הרוח כבר ניסו הכל. מעט להבים, הרבה להבים, להבים רחבים, להבים צרים, ציר אופקי, ציר אנכי, מפרשים ומוטות מסתובבים, כונסים מסוגים שונים ועוד שלל המצאות. אז מה עובד?! התשובה היא, שכמעט הכל עובד. בתור מישהו שכבר הרים טורבינת רוח עם להבים הפוכים, אני יכול לומר לכם שכל דבר שתשימו ברוח יסתובב. השאלה היא כמה זמן זה ימשיך להסתובב, וכמה החשמל יעלה. בעיקר כמה החשמל יעלה. כן, שאלת הנצילות שתמיד מעסיקה את כולם היא לא העיקר בטורבינות רוח. נכון, יותר נצילות משמעותה טורבינה קטנה יותר המפיקה אותה כמות אנרגיה כמו טורבינה גדולה יותר, אבל כיום לא זה מה שמגביל אותנו. מה שמגביל אנרגית רוח מלהיכנס באופן יותר רחב ממה שהיא כבר נכנסה (ועל כך בהמשך) זה המחיר של החשמל, והחיבוק של התושבים. אנרגיית הרוח היא האנרגיה הכי כלכלית מבין האנרגיות המתחדשות, חוץ מאנרגיה הידרואלקטרית, אבל מה לעשות – היא עדיין לא מתחרה ישירה בפחם, לפחות לא ברוב אתרי הרוח וברוב המדינות.

מבנה טורבינת הרוח המודרנית

אז איך עושים חשמל מהרוח? הנה סוג אופיני של טורבינת רוח קטנה, מהזן של ה"עשה זאת בעצמך" (DIY) שהוא דומה לרוב טורבינות הרוח הקטנות שנמצאות בשוק, ואשתמש בו כדי להסביר איך עושים כיום חשמל מרוח.

איור 1: טורבינת רוח מודל otherpower, בבניה עצמית. מקור - otherpower.com

החלק הראשון של טורבינת הרוח, הוא האמצעי איתו "תופסים" את הרוח. במקרה הזה, 3 להבי העץ. הרוח נאלצת להפרד
כשהיא עוברת דרך להבי העץ, ויוצרת הפרש לחצים ש"מושך" את להבי הטורבינה וכתוצאה מכך היא מסתובבת. טעות נפוצה אצל אנשים היא שהיעילות קשורה לגודל של הלהבים. היא לא. למעשה, מעט להבים דקים, יהיו יותר נצילים מהרבה להבים רחבים (עבור להבים באותו אורך).
החלק השני הוא הפיכת הסיבוב הזה לחשמל.פה הלהבים מחוברים לגנרטור ישירות. לחלופין הם יכולים להיות מחוברים דרך מערכת תמסורת. בטורבינות רוח קטנות נוהגים לוותר על הגיר ולתכנן גנרטור שיודע לעבוד בתחום הסל"ד של הטורבינה. פה למשל, הלהבים של הטורבינה בקוטר של כ-3 מטר, והסל"ד בין 150 (תחילת ייצור) עד 900 לערך. איור 2 מראה את הגנרטור – הלהבים מתחברים ל-4 הברגים הבולטים בצד שמאל. לאחר שמיוצר זרם חשמל “פרוע”, צריך להמיר אותו לזרם ישר לשם הטענת מצברים, או לזרם חלופין מסונכרן-רשת לשם הזנה אל הרשת.

איור 2: גנרטור מגנטים קבועים "עשה זאת בעצמך" מסוג PMG - permanent magnet generator המתחבר ישירות לטורבינה (להבי העץ) מקור – otherpower.com

החלק השלישי הוא אמצעי שמחזיק אתהלהבים אל מול הרוח, ומוציא אותם מהרוח כשצריך. בשביל להתייחס לחלק הזה, אני מציג באיור 3 את אופיין התפוקה של טורבינת רוח קטנה טיפוסית. 

איור 3: גרף תפוקה (power curve) של טורבינת רוח קטנה אופיינית – skystream3.7

ישנם 4 אזורים לגרף התפוקה:
אזור 1 הוא האזור בו הטורבינה אינה מפיקה חשמל. ישנה מהירות רוח מינימאלית שדרושה לשם הפקת חשמל (התגברות על חיכוך מכאני ואלקטרומגנטי – cogging – של הגנראטור) ורק כשעוברים אותה הגנראטור מתחיל להסתובב. אזור 2 הוא האזור בו תפוקת האנרגיה עולה עם העליה במהירות הרוח, באופן שדומה לתיאוריה. האנרגיה ברוח יחסית למהירות הרוח בחזקה השלישית. ההתנהגות של רוב טורבינות הרוח באזור 2 היא מעריכית, אך מכיוון שהנצילות שלהם אופטימאלית בדרך כלל באזור צר, או מהירות רוח מסוימת, היחס יהיה פחות ממהירות הרוח בשלישית.
באזור זה פועל החלק השלישי והחשוב בטורבינת הרוח, מנגנון המכוון את הטורבינה אל הרוח. בטורבינה המוצגת
באיור 1 מדובר בזנב, המסובב את הטורבינה אל מול הרוח ע"י סיבובה סביב ציר הסבסוב (yaw axix) שהוא בדרך כלל המשך של המגדל. אזור 3 הוא האזור בו נכנס לפעולה מנגנון ההגנה של הטורבינה, ומגביל את תפוקת החשמל לערך קרוב ככל האפשר לערך המקסימאלי באזור 2.
במקרה של ה-skystream3.7 (המספר 3.7 מתייחס לקוטר של הלהבים, במטרים. זהו המדד הכי חשוב לתפוקה של טורבינת רוח) ההגבלה היא לא אופטימאלית, והיא מורידה מהתפוקה ביחס למקסימום של הטורבינה. בטורבינות DIY כמו זו המוצגת באיור 1, מנגנון ההגנה אף מוריד יותר מהתפוקה. בטורבינות רוח גדולות (קוטר מעל 15 מטר לערך) משתמשים לרוב במערכות המשנות את זווית ההתקפה של הלהבים, ואז אזור 3 יראה כקו ישר, בגובה של התפוקה האופטימאלית.
לבסוף, אזור 4 הוא האזור בו הרוח כל כך חזקה, שעלינו להפסיק את ייצור החשמל לחלוטין על מנת להגן עליה. רוחות כאלה כמעט ואין, אז ההפסד בייצור האנרגיה קטן. בטורבינות גדולות זה יעשה על ידי סיבוב אקטיבי של כל הטורבינה סביב ציר הסבסוב אל הרוח (yaw axis). בטורבינות
קטנות המנגנון הזה הוא בדרך כלל המשך של אותו מנגנון הפועל באזור 3, ולבסוף שימוש בבלם, כגון בלם דיסק, או שימוש בבלימה דינמית (שזה שם יפה לקיצור של כל הסלילים ביחד באופן “רך” ויצירת כח אלקטרומגנטי שבולם את הטורבינה) על מנת לעצור את הטורבינה. בלימה דינמית לא עובדת אם הטורבינה לא מאיטה ע"י אמצעי אווירודינמי כלשהוא. אם תנסו סתם לקצר את כל הסלילים של גנרטור במהירות רוח גבוהה מה שתקבלו זה גנרטור שרוף... (להדגמה של בלימה דינמית, ראו את הסרטון של הטורבינה שבניתי בטכניון, שניה 40).
החלק הרביעי והאחרון הוא המגדל המרים את הטורבינה אל הרוח. פה קיימת חוסר הבנה אצל רבים, שמסתכלים על הטורבינות האנכיות הרבות הנכנסות לשוק, שלא מכילות מגדל ומתחילות ממש מהקרקע, ומשוכנעים שזה יתרון עצום של הטורבינות הללו. אמנם לטורבינות האנכיות יתרון בכך שהן לא צריכות זנב או מנגנון כיוון אל הרוח, כי הן תמיד נמצאות עם הפנים לרוח, אך חוסר המגדל הוא רק חסרון – הטורבינה נמצאת נמוך יותר, ויש שם פחות רוח. אם כן, מגדל טוב הוא בפשטות, מגדל שהוא מספיק גבוה בשביל להרים את הטורבינה מחוץ לאוויר הטורבולנטי (מערבולתי) והאיטי שיש קרוב לקרקע. כלל אצבע ידוע הוא שגובה הטורבינה (מה שנקרא hub height) צריך להיות לפחות 10 מטר מעל כל הפרעה (בית, עץ) שנמצאת ברדיוס של 100 מטר מסביב לטורבינה (חוק ה-10/100). עם כניסת תעריף ייצור החשמל מהרוח, מה שהתניע את השוק הישראלי של טורבינות רוח קטנות, אני רואה נטיה מובהקת של מתקינים וספקים עתידיים לחפש את הפתרון הזול ביותר, וללכת על מגדל נמוך. זה לא מומלץ. לא רק שהטורבינה תייצר פחות חשמל (החזר על השקעה במגדל גבוה יותר הוא מאה אחוזים ויותר!) אלא גם הטורבינה תשרוד פחות זמן, בגלל הכוחות שהרוח הטורבולנטית תפעיל על הלהבים, המיסבים וכדומה¹.

הסטוריה וכלכליות

אז זהו. הרעיון שמוביל טכנולוגית את עולם ייצור החשמל מהרוח, מטורבינות קטנות עד גדולות תואר פה הרגע. ההבדלים בין הטורבינות השונות שתראו בשוק הם שינויים סביב אותו תכנון בסיסי (אם נשים בצד לרגע את הטורבינות האנכיות שזניחות בשוק) – יותר להבים, פחות להבים, עם זנב (up wind design) או בלי זנב (down wind – הרוח פוגשת את המגדל ורק אח"כ את הלהבים, שמשמשים בעצם כזנב), גנרטור מגנטים קבועים (PMG – permeant magnet generator) המסתובב בסל"ד משתנה, או גנרטור השראה (induction generator) המסתובב במהירות קבועה עם גיר, ממיר לרשת או חיבור ישיר וכו' וכו'. יש יתרונות לכאן או לכאו, אך דבר אחד חוצה תכנונים – הטורבינות הגדולות בשוק בשלות יותר, נצילות יותר וכלכליות יותר מהטורבינות הקטנות. איור 4 מראה את המחיר של החשמל ממקורות אנרגיה שונים. טורבינות רוח מופיעות בשני אופנים – טורבינות על הקרקע (on shore) וטורבינות בים (off shore).
בשני המקרים הכוונה היא לטורבינות גדולות, עם קטרים של להבים מעל 60 מטר  לערך. וניתן לראות שבאמת מבין מקורות האנרגיה המתחדשים (למרות שלא כולם פה, ובולט בהעדרותו ה-solar thermal)

איור 4: עלות ללא סבסוד של מקורות אנרגיה שונים. מקור - Bloomberg New Energy Finance

טורבינות רוח על היבשה יכולות להתחרות בחלק מהמקומות כמעט ראש בראש עם אנרגיה מזהמת קונבנציונאלית.
אם נסתכל על ההסטוריה של טכנולוגיית הרוח המודרנית, נבין למה (איור 5). כשהחלו תמריצים לאנרגיית רוח בשנות ה-80 מהר מאוד השוק ננעל על תכנון מסוים - הודות לעבר המפואר של הדנים שהחל עוד בתחילת המאה - וב-30 שנה האחרונות הגדיל אותו לאט לאט. הדנים כאמור הובילו את המהלך הזה, ו-Vestas (החברה הדנית הגדולה) הובילה את השוק זמן רב. הטורבינות שלה היו בתפוקה נומינאלית (הכוונה לתפוקה בשיא של אזור 2 באיור 3) של 55 קילוואט בתחילת שנות השמונים, עם קוטר של 15-20 מטר, והיום מייצרים טורבינות בהספק נומינאלי של 1-3 מגאוואט, בקטרים של 60-120 מטר לערך. ההתקדמות האיטית לטורבינות גדולות יותר עם אותו תכנון יצרה טכנולוגיה מהימנה ויעילה.

איור 5: יותר גדול, יותר גבוה. ההסטוריה של טורבינות הרוח המודרניות. מקור – Gerard Hasan

טורבינות עירוניות

למעשה טורבינת רוח היא לא דבר מסובך. כפי שראיתם למעלה – הטורבינות הקטנות ניתנות לבניה באופן עצמאי, וההנאה מכך גדולה (otherpower.com ו- scoraigwind.com לתוכניות משובחות, וישנן אף חברות שהתחילו מהתכנונים הפשוטים האלה, כמו african windpower). אך על מנת להגיע למחיר חשמל זול, השוק הלך לכיוון של טורבינות גדולות יותר, שכן עבור אותה כמות של חשמל – יותר כלכלי להרים טורבינה אחת גדולה, מאשר 10 קטנות.
אבל האם זה תמיד יהיה כך?
ההייפ הנוכחי, שכבר נמשך כמה שנים, בעולם הרוח (או לפחות כך נדמה למי שמסתכל על עולם הרוח מבחוץ) הוא הטורבינות העירוניות. בתור אחד ששומר המסך שלו במשך שנתיים היה תכנון יפיפה של טורבינת רוח משולבת מבנה, כמו זו שלאחרונה הורמה בדובאי (3 טורבינות של כ-20 מטר קוטר כל אחת – ראו הצילום מימין) אני יכול להבין את ההתלהבות. אני יכול לדמיין את עצמי בקומה 10 בבנין רב הדירות הקהילתי במרכז תל אביב, יושב במרפסת ומביט אל העולם השואן, כשמערך של טורבינות רוח על הגג, קומה 35, מייצר את החשמל לכל הבנין ולמערכת הסטריאו הנושבת בעורפי. אבל בשביל לייצר כל כך הרבה חשמל, צריך טורבינות גדולות. כמות האנרגיה מטורבינת רוח יחסית לקוטר של הלהבים בריבוע². טורבינות רוח עירוניות לא יכולות להיות בגדלים של הטורבינות האופקיות המודרניות. איפה תשימו אותם?? ובנוסף, משטר הרוחות על הגג הוא טורבולנטי מטבעו. הבנינים מה לעשות, אינם אווירודינמיים, והפינות שלהן יוצרות ניתוקים של הזרימה, וזו יוצרת את הטורבולנטיות.
טורבינות רוח על בנינים גבוהים הם עדיין רעיון מצוין – אך הם לא ייצרו את כל החשמל של הבנין (וזה בסדר גמור). בנוסף, ההייפ הגדול הוא בכלל לטורבינות רוח קטנות, על בתים פרטיים צמודי קרקע. וכאן אנחנו למדים לא רק מההגיון, אלא גם מהניסיון, הבריטי במקרה הזה, שזה טפשי מאוד לשים את הכסף על טורבינה קטנה, צמודה לגג, של בית נמוך, בשכונה צפופה. פשוט אין שם רוח. לא משנה מה התכנון של הטורבינה. לעומת זאת, לשילוב טורבינות רוח על בנינים גבוהים בעיר, או גשרים, או כל אלמנט אחר ש"רואה" רוח נקייה (תזכרו בחוק ה-10/100 מטר מקודם) יש מקום נכבד. זה יהיה חשמל שייוצר קרוב למקום הצריכה, שהתושבים יוכלו לראות ואף לקחת חלק, וידוע שאם אתה מייצר חלק מהחשמל שאתה צורך, אם זה מפאנל פוטוולטאי או טורבינת רוח על רב הקומות בו אתה עובד/חי, סביר להניח שאתה תתחיל לחסוך גם בשימוש בחשמל, ופה אני חושב טמון המון מהחשיבות של טורבינות רוח עירוניות.

רוח כמקור חשמל עיקרי

נושא מרכזי שמוזכר תמיד כשמדברים על אנרגיות מתחדשות, ורוח בכלל, הוא חוסר הוודאות בייצור חשמל מהרוח. הרוח לא נושבת כל הזמן – אז מה עושים כשהיא מפסיקה לנשוב? בהקשר הזה אני אוהב תמיד להראות את הניסיון הדני. בדנמרק 20% מהחשמל המיוצר השנתי מקורו באנרגיית הרוח. אין עוד מדינה כזו בעולם, ספרד אם אני לא טועה שניה עם כמה אחוזים (~5%), ולידה גרמניה. איך משתמשים ב-20% חשמל ממקור שמשתנה כל הזמן? אז קודם כל, יש הבדל בין ההתנהגות של אוסף רב של טורבינות לבין טורבינה בודדת. ככל שתאספו רוח מאזור גדול יותר, כך השינוי בתפוקה יהיה מתון יותר. אבל האמת היא שההתמודדות עם השינוי בתפוקה של מערכת חוות רוח דומה לגמרי עם משהו שאנחנו כבר יודעים להתמודד איתו – וזה שינוי בביקוש/ כל ישראל מדליקים את המזגנים מגל חם שמגיע, או את הטלוויזיות כשמגיע המונדיאל. ועליה בביקוש, מבחינת רשת החשמל, זהה לחלוטין לירידה בייצור (של טורבינות הרוח). אנחנו יודעים לחזות את השינויים בייצור, הודות למדע המטאורולוגיה המתקדם. איור 6 מראה את התחזית והתפוקה בפועל בשבוע אופייני עבור תחזית של שעה קדימה (T+1), לכ-1000 מגאוואט של אנרגיית רוח בדנמרק. ההתאמה מושלמת, וכשהעברתי הרצאה לאחרונה מול מהנדסי חשמל של חברת חשמל (בין השאר) הם ציינו שהם יודעים לחזות את הביקושים טוב יותר, אך הגרף הזה מרשים ומצוין בתור תחזית שמאפשרת לפיה לתכנן הכנסה של מתקני ייצור אחרים. ישנו אף מחקר שיצא לאחרונה שמעריך עבור מדינת קרולינה שבשימוש באגירה מאוד מינורית, על בסיס טכנולוגיות קיימות, עם טורבינות רוח שמפוזרות בכל המדינה ואנרגיה סולארית, אפשר להגיע ליותר מ-76% מהייצור!³

איור 6: תחזית תפוקה של שעה קדימה (T+1), עבור כ-1000 מגאוואט של טורבינות רוח בדנמרק (P10, P25, P75, P90 מייצגים את ההסברות לדיוק התחזית).
מקור: wind-energy-the-facts.org

קבלה ציבורית של חוות רוח

ב-30 שנה האחרונות היה גידול מעריכי בהספק המותקן של טורבינות רוח גדולות בעולם (איור 7). אך עדיין מדובר בפחות מ-1% מהחשמל המיוצר בעולם.

איור 7: עליה מעריכית בהספק המותקן של טורבינות רוח גדולות בעולם

כדי להגיע לנתח מהותי, כגון תוכניות ה-20% ב-2020 בקליפורניה, ותוכניות דומות של האיחוד האירופאי (דנמרק רוצים להיות כבר ב-50% ב-2020!) אנחנו צריכים לפתח השקפת עולם דומה לזו יש בדנמרק. האהדה הציבורית שיש בדנמרק לטורבינות רוח נובעת מההיסטוריה של הטכנולוגיה שם. בתחילת המאה הקודמת טורבינות רוח החלו בדנמרק באופן קהילתי, כשמספר חקלאים חברו ביחד להרים טורבינה אחת כלכלית יותר ממספר הטורבינות הקטנות שהם יכלו להרשות לעצמם לרכוש באופן בודד. עם הזמן הטורבינות גדלו במספר ובגודל, אך התפיסה שלהם נטמעה כמכשיר השייך לקהילה, ולציבור, ומייצר חשמל נקי עבורו. בארה"ב, שם הבום הגדול של הרוח התחיל דרך סובסידיות והקמה של חוות ענק, לעיתים בלי תכנון סביבתי נופי (ללא השקעת הדרכים שמובילות לטורבינה כדי שלא יראו אותם וכדומה), ע"י חברות גדולות, נוצר הרבה אנטי, ובאמת לא קשה למצוא באינטרנט כתבות המסבירות מה רע בטורבינות רוח גדולות. אבל אם אנחנו מסתכלים מנקודת מבט רחבה, ושואלים את עצמנו "איך מייצרים חשמל בלי להרוג או לגרום למחלה, ובלי להיות תלויים בדלקים ממדינות זרות" אז אנרגיית רוח היא חלק מהתשובה, בעולם, אך גם בארץ. יש פוטנציאל בארץ לעשות עד 10% מהחשמל המיוצר מרוח, וזה מספר משמעותי מאוד, שמגלם בתוכו הרבה פחות מקרי אסטמה ומוות מזיהום אוויר (פרטים נוספים: בכתבה על טורבינות רוח קטנות). הפגיעה הסביבתית זניחה ביחס ליתרונות האלה. מכיוון שהאנרגיה ברוח, או בשמש, יחסית לשטח של הקולט, תמיד נצתרך שטחים גדולים, והפגיעה הנופית תהיה שם – פשוט צריך לוודא שהיא במקומות הכי ראויים. בהקשר הזה אנחנו קודם כל צריכים להבין את המשמעות של צריכת החשמל הענקית שלנו, ולהתחיל לחסוך בשימוש ולעבור לדרכים נצילות יותר כדי לשמור על טמפרטורה נוחה בבית (בידוד למשל). האלטרנטיבה לטורבינות רוח ותחנות סולאריות הרבה יותר גרועה – זיהום אוויר משריפת פחם, או הסכנה בייצור חשמל גרעיני באזורנו, ואותם אסור לנו לקבל.

רעיונות חדשים

יש עוד מקום לחדשנות. תמיד יש. אפשר לעניות דעתי לחלק את החדשנות ברוח ל-3 חלקים:

1. שיפור חוות הרוח והטורבינות הקיימות וניצול שטחים בים
2. רעיונות חדשניים לניצול אנרגיית רוח באזור הבנוי הגבוה
3. ניצול רוחות הסילון
   

החלק הראשון מתייחס לשיפורים במערכות ההמרה, באווירודינמיקה ובאלקטרוניקה של טורבינת רוח מודרנית, כמו במיקום הטורבינות בשטח, ביחס לטופוגרפיה וביחס אחת לשניה. חלק מזה הוא מיקום טורבינות רוח בים, בעומקים הולכים וגדלים, באופן כלכלי. בנוסף, יש רעיונות חדשים לחלוטין של חוות וטורבינות רוח גדולות, אך אני מאמין שמקומם יהיה זניח ביחס לטורבינה האופקית המודרנית בעלת מספר להבים צרים וארוכים. החלק השני מעניין מאוד, ואחד הרעיונות שאני מחכה לראות מיושמים בקנה מידה רחב בהקשר הזה מגיעים מרעיון של מהנדס צעיר לעשות חשמל מהרוח לאזורים נידחים באופן זול – ה-windbelt.
התחום שהכי מלהיב אותי לעומת זאת הוא רוחות הסילון. מדובר בזרם קבוע של אוויר, בגובה של בין 5-15 ק"מ, שנע במהירות ממוצעת שנתית של יותר מ-100 קמ"ש. המשמעות של המהירות הזאת, היא שכדי לייצר אנרגיה כמו טורבינה בקוטר של 80 מטר (יותר מכנף של בואינג 747), מספיק קוטר של 14 מטר ברוחות הסילון (קוטר פרופלור של מסוק)!
רוחות הסילון הם תופעה מטאורולוגית מרתקת שנובעת מהסירקולציה של האוויר סביב כדוה”א (איור 8), ולא מחימום מקומי או הגברה מקומית של הרוח מעל הר זה או אחר. אחד הרעיונות המלהיבים מגיע מהכיוון של חברה איטלקית, שמפתחת מוצר בשם  kitegen (איור 9). מדובר בעפיפון, כמו זה שמניע את הגלשנים בחוף, שיושב בקצה של כבל באורך של מספר קילומטרים (אם כי עבור המוצרים הראשונים שהם מפתחים הכבל יהיה באורך של פחות מקילומטר, ופשוט יקבל רוחות חזקות יותר מאלו בגובה 100 מטר, אך לא חזקות כמו רוחות הסילון). בבסיס, הכבל מחובר להיקף של גנרטור שיושב על הקרקע, ומסובב אותו. הרעיון ידוע, והם כבר הראו שהם יודעים לשלוט בעפיפון - להרים כשיש רוח, ולהוריד אם יש תקלה או אין רוח. הבעיה העיקרית היא כמובן המשקל של כזה כבל, והטכנולוגיה הזו תדחוף לקצוות חדשים את מדע החומרים וייצור החוטים/כבלים.
לסיכום, ייצור החשמל ע"י חוות רוח גדולות בשל, ומוכן להפוך לאחד הדרכים הדומיננטיות לייצור חשמל נקי ומתחדש בעולם, ובישראל. ביבשה, ובחוות בים, אנרגיית הרוח צריכה לקבל את הגב הציבורי המגיע לה, ואני חושב שזה מתחיל מאיסוף ידע ומודעות להיקף הבעיה שאנו עומדים בפניה בהקשר למהפך ולמעבר משריפת פחם-גז-נפט-אורניום לייצור חשמל מהשמש והרוח⁴.

איור 8: רוחות הסילון

איור 9: ניצול רוחות הסילון - אחד הרעיונות החדשניים היפים

איור 10: חוות הרוח הראשונה בישראל. כן ירבו!

על הכותב:

טיסנאי (חופשיים) שעשה הסבה תחביבית לטורבינות רוח קטנות אחרי הצבא (2001). בוגר הפקולטה להנדסת אווירונאוטיקה וחלל בטכניון, ומכון ויצמן (Msc אנרגיה סולארית), עוסק בייעוץ בתחום אנרגיית הרוח , אופניים חשמליים (עוסק בתחום מ-2005) ואנרגיות מתחדשות בכלל, ונמצא כרגע בפרו www.windaid.org.

¹ כמובן שעד שיהיו תקנות שמאפשרות מגדלים גבוהים יותר אי אפשר להאשים את המתקינים... היום אין תקנות מסודרות של היתרי בניה לטורבינות רוח קטנות, וזה גורם מעכב מרכזי בארץ.
² או למעשה לשטח הדיסקה, השטח של העיגול שנוצר כשהלהבים של טורבינה מסתובבים סיבוב מלא, או בטורבינה אנכית השטח שדרכו עוברת הרוח – לא רק השטח של הלהבים! אך אין מקום פה להכנס לזה...
³ http://www.renewableenergyfocus.com/view/7879/renewable-energy-can-meet-100-of-demand-us-study
⁴ בהקשר הזה, קריאה מומלצת היא הספר של דייויד מקיי, שניתן להוריד חינם מהרשת http://www.withouthotair.com